המת מזמן | תמה גורן
גלריה המדרשה הירקון 19 , אפריל 2021
אוצר: יאיר ברק
״אף אדם, כמוני, שמזמן את האכזריים ביותר מבין אותם שדים מרוסנים למחצה שמאכלסים את החיה האנושית, ושמבקש להאבק בהם, לא יכול לצפות לצאת מהמאבק ללא שריטה״
ז. פרויד, קטעים מתוך אנליזה של היסטריה
כשהייתה בת 4 כתבה תמה גורן על החול הלח שעל שפת הים ״המת״. כשנתיים לאחר מכן כתבה את שמה משמאל לימין. ההיפוך המקובל למדי הזה, בגילאים האלו, מקבל כאן משמעויות מגדריות וקיומיות אשר מלוות את עבודתה.
עבודות הרישום והציור של תמה גורן הן התפרצות געשית של סערת לא מודע. קשה מאד למקמם בתוך הקשר סגנוני, חלקית משום שגורן היא אמנית אוטודידקטית שלא שייכת למורשת מובהקת ובעיקר משום שיש בעבודתיה איכות חוצנית. חוצנית ל״שדה״ ול״שיח״ ויותר מכך – לאמנות הישראלית. נסיון עיקש למקם את השפה הציורית של גורן תובע מניפה בלתי אפשרית שמתחילה בסביבת הססציון (אגון שילה וגוסטב קלימט), עוברת דרך ארט-ברוט ומסתיימת במחוזותיהם של אמנים ישראליים כמשה גרשוני ואביבה אורי. כאמור – הגדרה כמעט בלתי אפשרית כאן. ללא היכרות עם הביוגרפיה של גורן, ניתן היה בקלות לשייך את עבודתה למה שמכונה בשנים האחרונות אאוטסיידרס ארט. לדימויים שהיא מייצרת יש איכויות של טירוף, של יצריות עזה, של טאבו. גורן איננה אאוטסיידרית אך יש בעבודתה אקט של סירוב, של דחיה של נורמות וסדרים מקובלים.
בשנים האחרונות עובדת גורן במקביל, על עבודות רישום בעפרונות וגרפיט במידות משתנות, על ציורי שמן, רובם גדולי ממדים, רקמות פשוטות,דידקטיות ועזות החוקרות אלמנטים של היסטוריה משפחתית בגולה מלווה בהשפעות מציורי ימי הביניים ומגזרות נייר מתעתעות. ניסיון להגדיר את עולם הדימויים שלה – גם הוא מכשיל. הגוף הוא הנוכח המרכזי בעבודות. גוף שהוא בשרני מאד, מעוות לעיתים ואינו מובחן מגדרית. אקטים מיניים, לעתים קיצוניים, מותירים את הצופה באי נוחות. דמויות אדם נדמות כחיות או מפלצות.
מתוך הדימויים הפיגורטיביים מפליגה היד אל פעולות מופשטות יותר, קוויות ומעגליות, סדורות יותר ופחות.
עבודתה של גורן מאופיינת בעודפות ובחזרתיות. בלחיצות עפרון בעוצמה משתנה, בצבעוניות עזה באנרגיה ובאקספרסיביות בלתי מרוסנת. מתח רב מתקיים בין הומור לבין זוועה, בין ציניות לבין כאב וכנות. במובנים רבים זוהי עבודה טרנסגרסיבית. יש בה חציית גבול אל האסור, אל מרחבי הטאבו הליבידיאלים והרגשיים. באופן משונה היא גם מצחיקה, או לכל הפחות – גרוטסקית. היא פולשת אל הטאבו של המדיום, אל הלא מודע של הציור האוטומטיבי, האינטואיטיבי, ה״לא נכון״.
אחד המאפיינים הבולטים של עבודות הרישום הינו עיסוקן במערכות יחסים. גוף לגוף, גוף לעצמו, גוף וחלל. אלו אינם יחסים הרמוניים, לא כל שכן נינוחים. אלו מאבקים כוחניים, בוטים והרסניים. הרישום של גורן מחבר ומפריד בין הסובייקטים, קושר אותם זה לזה, חונק אותם זה בזה. בפראפרזה על פרויד – הדמויות של גורן הן שדים מרוסנים למחצה.
גלריה המדרשה הירקון 19 , אפריל 2021
אוצר: יאיר ברק
״אף אדם, כמוני, שמזמן את האכזריים ביותר מבין אותם שדים מרוסנים למחצה שמאכלסים את החיה האנושית, ושמבקש להאבק בהם, לא יכול לצפות לצאת מהמאבק ללא שריטה״
ז. פרויד, קטעים מתוך אנליזה של היסטריה
כשהייתה בת 4 כתבה תמה גורן על החול הלח שעל שפת הים ״המת״. כשנתיים לאחר מכן כתבה את שמה משמאל לימין. ההיפוך המקובל למדי הזה, בגילאים האלו, מקבל כאן משמעויות מגדריות וקיומיות אשר מלוות את עבודתה.
עבודות הרישום והציור של תמה גורן הן התפרצות געשית של סערת לא מודע. קשה מאד למקמם בתוך הקשר סגנוני, חלקית משום שגורן היא אמנית אוטודידקטית שלא שייכת למורשת מובהקת ובעיקר משום שיש בעבודתיה איכות חוצנית. חוצנית ל״שדה״ ול״שיח״ ויותר מכך – לאמנות הישראלית. נסיון עיקש למקם את השפה הציורית של גורן תובע מניפה בלתי אפשרית שמתחילה בסביבת הססציון (אגון שילה וגוסטב קלימט), עוברת דרך ארט-ברוט ומסתיימת במחוזותיהם של אמנים ישראליים כמשה גרשוני ואביבה אורי. כאמור – הגדרה כמעט בלתי אפשרית כאן. ללא היכרות עם הביוגרפיה של גורן, ניתן היה בקלות לשייך את עבודתה למה שמכונה בשנים האחרונות אאוטסיידרס ארט. לדימויים שהיא מייצרת יש איכויות של טירוף, של יצריות עזה, של טאבו. גורן איננה אאוטסיידרית אך יש בעבודתה אקט של סירוב, של דחיה של נורמות וסדרים מקובלים.
בשנים האחרונות עובדת גורן במקביל, על עבודות רישום בעפרונות וגרפיט במידות משתנות, על ציורי שמן, רובם גדולי ממדים, רקמות פשוטות,דידקטיות ועזות החוקרות אלמנטים של היסטוריה משפחתית בגולה מלווה בהשפעות מציורי ימי הביניים ומגזרות נייר מתעתעות. ניסיון להגדיר את עולם הדימויים שלה – גם הוא מכשיל. הגוף הוא הנוכח המרכזי בעבודות. גוף שהוא בשרני מאד, מעוות לעיתים ואינו מובחן מגדרית. אקטים מיניים, לעתים קיצוניים, מותירים את הצופה באי נוחות. דמויות אדם נדמות כחיות או מפלצות.
מתוך הדימויים הפיגורטיביים מפליגה היד אל פעולות מופשטות יותר, קוויות ומעגליות, סדורות יותר ופחות.
עבודתה של גורן מאופיינת בעודפות ובחזרתיות. בלחיצות עפרון בעוצמה משתנה, בצבעוניות עזה באנרגיה ובאקספרסיביות בלתי מרוסנת. מתח רב מתקיים בין הומור לבין זוועה, בין ציניות לבין כאב וכנות. במובנים רבים זוהי עבודה טרנסגרסיבית. יש בה חציית גבול אל האסור, אל מרחבי הטאבו הליבידיאלים והרגשיים. באופן משונה היא גם מצחיקה, או לכל הפחות – גרוטסקית. היא פולשת אל הטאבו של המדיום, אל הלא מודע של הציור האוטומטיבי, האינטואיטיבי, ה״לא נכון״.
אחד המאפיינים הבולטים של עבודות הרישום הינו עיסוקן במערכות יחסים. גוף לגוף, גוף לעצמו, גוף וחלל. אלו אינם יחסים הרמוניים, לא כל שכן נינוחים. אלו מאבקים כוחניים, בוטים והרסניים. הרישום של גורן מחבר ומפריד בין הסובייקטים, קושר אותם זה לזה, חונק אותם זה בזה. בפראפרזה על פרויד – הדמויות של גורן הן שדים מרוסנים למחצה.